החלטה בתיק בש"ם 8516/04

           המערערים חפצים לערער על פסק-דין שניתן בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בפסק-הדין נדחו השגות המערערים על הליכים שבהם נקטה המשיבה, לגביית חובות ארנונה שלטענתה חבים לה המערערים. דא עקא, שהמערערים סברו, בטעות, כי עומדים לרשותם 45 ימים להגשת הערעור, ולא 30 ימים - כפי שקבוע בדין. לפיכך, הם הגישו את ערעורם באיחור. המערערים ביקשו אפוא להאריך להם את המועד להגשת הערעור, אולם כבוד הרשם עודד שחם דחה את בקשתם, בקבעו כי הדין בדבר המועד להגשת ערעור מן הסוג הנדון הוא ברור ומושרש, ולא ניתן כל הסבר המביא את הטעות, במקרה הנדון, אל גדר הסבירות. כבוד הרשם עמד על כך שפסק-הדין נשוא הערעור ניתן במעמד הצדדים, ומשחלף המועד להגשת הערעור, גיבשה המשיבה ציפייה שלא להיות מוטרדת עוד בהליך ערעורי.

           מכאן הערעור שבפני. המערערים סבורים, כי לנוכח מהות הערעור, אין בהארכת המועד כדי לגרום למשיבה עוול, ואילו חסימת הדרך בפני המערערים, אך משום טעותו של בא-כוחם, מסבה להם נזק גדול - תשלום בלתי-מוצדק של סכומי עתק למשיבה. המערערים סבורים כי ערעורם מעלה שאלות בעלות אופי מהותי ועקרוני, וסיכוייו - גבוהים. המשיבה, לעומת זאת, סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטת כבוד הרשם.

           לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר פסקנו, ברע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1) 746, כי:

אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 897). לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702; כל מקרה ונסיבותיו.

           בענייננו, קבע כבוד הרשם כי מדובר בדין ברור ומושרש, כי האיחור בהגשת הערעור איננו זניח (14 ימים), וכי בנסיבות המקרה גובר אינטרס המשיבה על-פני אינטרס המערערים. לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו של כבוד הרשם (וראו החלטה בעניין דומה בעע"מ 6782/03 ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז דרום, תק-על 2003(4) 681).

           על כן, הערעור נדחה. הערערים ישאו בהוצאות ובשכר-טרחת עורך דינה של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.  

           ניתנה היום, כ"ג בטבת התשס"ה (4.1.2005).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: